חופש חנוכה הגיע. לא העזתי לחלום עליו כי הוא כל הזמן היה רחוק מדי. גם יום או יומיים לפני הוא עוד היה רחוק מדי. רחוק מכדי להתמסר למחשבה עליו. היתה עוד עבודה לעשות.
והוא כאן.
בימים האחרונים בבית ספר כבר היה לי קשה להמשיך ולומר לעצמי שעוד מוקדם לדעת איך זה יכול להיות, וחשבתי האם אעז לקום וללכת.
מצחיק, לפני שהתחלתי ללמד פחדתי שאהפוך להיות "מורה". מורה כמו בסיוטים שלי. שאשכח מה חשוב, שאסחף בצורך להספיק ולהצליח, שאשכח מה זה להיות תלמיד ואיך ההרגשה להיות מובלת ומנוהלת. עכשיו אני מסתכלת על עצמי שם ואומרת, אם רק הייתי יכולה להסכים ולהצליח להיות מורה ליותר מרגע, אולי היה לי קל יותר. כי בשביל לאלתר צריך קודם לשלוט במלאכה. בשביל אמנות צריך להתחיל באומנות, ומסתבר לי שזה קשה. קשה מידי.
בהיר לי עכשיו שהמסגרת הזאת לא מתאימה לי. לא יודעת למי היא יכולה להתאים. למי שמאמין בה. שמאמין במסגרות, שחושב שהמסגרת הזו מכינה את הילדים לחיים. שחושב שהטירונות נחוצה בשביל להגיע מוכנים לקרב. שחושב שהחיים הם קרב. שמאמין שזו הדרך ההגיונית לעשות את זה או ששואל "למה לא?" במקום "למה כן?". שחושב שיש סט של דברים שחשוב לדעת בשביל לגדול ויודע מה הוא, או שהוא מאמין שיש מי שיודע מהו. אולי שחושב שזה הכי טוב שאפשר כרגע, שאין מקום למהפכות. או שאולי הוא מאמין שלמרות הכל הוא באמת משנה משהו, ולו רק לתלמיד אחד.
ואני? אני לא מאמינה במערכת הזו במיל. וגם אם אני יודעת ש-כן, מורה אחד יכול לשנות לתלמיד אחד, אני לא הרגשתי את זה אף פעם. לי אף אחד לא שינה. אני יודעת – יש רגעים של מפגש ביני ובין תלמיד זה או אחר והם מאירים לי ש-כן, אני יכולה לשנות. לאט ומעט, כנגד כל הסיכויים, אני מצליחה להיפגש. אני מצליחה לגלות את הילד מתחת לכובע או את הנערה מאחורי הפרצוף המשועמם. לרגעים.
אבל האמת? נראה לי שזה לא מספיק לי. לא מספיק בשביל לתת יד למערכת הזו ולא מספיק בשביל להיות בה, להיות חלק ממנה, יום אחרי יום.
האור בקצה המנהרה קלוש כל כך שבמקום להמשיך ללכת אני חושבת שאני מעדיפה לחזור על עקבותיי.
כי זה ממש לא כיף. וגם אם אני רק בתחילת הדרך ובשנה הבאה יהיה קל יותר, זה לא אומר שיהיה הרבה יותר טוב. שזה יהיה יותר נכון.
חשבתי שאני אוכל להביא משהו מעצמי למערכת אבל גיליתי שאין לי מספיק כוחות לזה, כש"המערכת" לא רומזת לי אפילו שיש לה רצון במי שאני, כש"המערכת" שמה לי רגליים ומצרה את דרכי.
כשכל מה שאני מאמינה שצריך להיעשות – יכול להיעשות רק אחרי כל השאר, רק עם האנרגיות העודפות שלי, רק על חשבון הזמן הפנוי שלי. וגיליתי שאין לי את כל האנרגיות האלו ואין לי את כל הזמן הזה. ושבכל מקרה מה שנותר לעשות אז הוא לנסות ולתקן את מה שהמערכת קלקלה. אתה כן חשוב, את כן חשובה, אתה כן יכול לקבוע את צעדיך. אני כן רוצה לשמוע מה את מרגישה. אני דווקא כן רואה אותך וחשוב לי לדעת מה עובר עליך ומה קרה שלא רצית לעשות את הבוחן ומה עובר עליך שאתה נרדם בשיעורים ולמה את כל הזמן כועסת בשיעור ומה אתה כן אוהב ומה את הולכת לעשות בחופש ומה אתה עושה כשאתה לא בבית ספר וכמה שעות ביום אתה רואה טלוויזיה ומה הסדרה שאתה הכי אוהב ולמה.
אני לא יודעת מה עושים מורים אחרים. איך הם צולחים את השנה הראשונה, את העשר הראשונות. מה מחזיק אותם, מה מעודד אותם. מה מאזן את הקושי ואת הייאוש ואת העלבון.
ובכל זאת, כשאני חושבת לקום וללכת מתכווץ לי הלב. אני מרגישה שאני מפקירה את התלמידים שלי. אני חושבת מה הייתי אומרת להם ומה הם היו שומעים. איך ההרגשה כשמישהו קם ונוטש אותם. איזה מסר מחורבן זה בשבילם, שלא יכולים לקום וללכת. לא כשקשה וגם לא כשקשה מאוד.
אני חושבת על עצמי ועל כמה זה מנפח לעזוב בשיא וכמה זה משפיל לעזוב בשפל. אני חושבת על כל אלו שנתנו לי יד ושאני אאכזב ואני חושבת על זה שתמיד לימדו אותי להישאר גם כשקשה ולא להישבר . ובטח לא להבריז באמצע השנה.
ומצד שני, פעם אמר לי חבר – קצת קשה? אז נשברים!
אני חושבת על כל זה ואני חושבת שזו הדרך שלי שאני צריכה לפלס, בדם, יזע ודמעות. גם אם אני לא יודעת לאן היא מוליכה אותי.
חמורה 
קשה להגיב. אני לא אוהבת להישבר, ונוטה להשליםמשימות. השנה הראשונה כנראה רעה לרובנו, ככה מהניסיון שלי
אני לא מאמינה במערכת , היא לא מענינת אותי, אני אמא והילדים שלי במערכת שונה,
ויש כל מיני בתי ספר, לא רק רגילים
לי משמעותי יותר ללמד בשכונה קשה למשל, במקום שבו אני כן יודעת שיש לי משמעות ולילדים יש פחות אלטרנטיבות
אני חושבת שאחרי שנת ההישרדות תהיה לך הזדמנות לחפש מקומות מתאימים
אני מעריכה את היכולת לשרוד את הקושי ומצד שני גם את היכולת להגיד – זה לא מתאים לי.
גם אני חשבתי שהדבר המשמעותי הוא להיות איפה שהכי חשוב לתת יד. כרגע זה פשוט מאוד קשה
אני חושבת שיתאים לך ללמד בבית ספר דמוקרטי. חשבת על זה פעם?
אני גם חושבת ככה היום.
העניין הוא שאני שמחתי לאפשרות להיות בחינוך הציבורי. היום אני רואה מה המשמעות של זה עבורי, מעבר לאידיאולוגיה…
לקרוא את הרשומה הזאת זה כמו לצפות בחייל ששוכב מדמם על הקרקע בשוחה – אם תסלחי לי על הדרמטיות. את שם, בשדה הקרב, מתמודדת עם האמת, עם הכאב ועם כל הקושי שכבר יש לו מין שם "השנה הראשונה", שהוא שם מטעה – הוא כאילו נותן מסגרת של זמן ובזה קצת מקטין את ומגמד את הזוועה שמתרחשת שםב"שנה הראשונה".
את הרי יודעת שכל מה שאני מאחלת לך הוא שתמצאי את דרכך ושתהיי בה מאושרת, אז תחזיקי מעמד ותמשיכי לכתוב פה (ובכלל) ותשמרי על עצמך.