חלק מהקושי שלי בכתיבה הוא שאני לא רוצה לחשוף את הבית ספר שאני מלמדת בו או את התלמידים. אני בטוחה שבאיזה אופן זה לא חוקי או אתי ובכל מקרה אין לי עניין להתחיל להצדיק את הכתיבה שלי בפני התלמידים או ההנהלה.
בכל מקרה, אני בטוחה שמה שקורה בבית ספר שלי קורה כמעט בכל בית ספר (על יסודי) אחר. ואם לא, אז הלוואי ואמצא מקום שלא עובד ככה.
אז איך אתאר את מה שאני רוצה לספר?
יש לי תלמיד שדיווחתי על התנהגותו במשו"ב. זה עם המוזיקה. למחרת הוא הושעה. אחת התלמידות שלי נכנסה לכיתה והטיחה בי שבאשמתי הוא הושעה, ושאני אדע שזה בכלל לא הוא שהשמיע את המוזיקה, אלא ההוא מהקבוצה השנייה. יש אצלי בכיתה מלחמה בין 2 קבוצות. תדמיינו נגיד, שתי שכונות. מי שבא מבחוץ לא יבחין מי שייך לאיזו קבוצה אבל מבפנים זה מאוד ברור, אם כי לא תמיד מובן.
אז שמעתי את זה ומן הסתם התכווץ לי הלב. קודם כל כי באמת אני לא בטוחה ב 100% שזה הוא היה. יותר קרוב ל 99%. וכשהיא אומרת את זה בכזו סמכותיות (אם כי ידוע לי ששניהם שייכים לאותה הקבוצה ולכן חלק מהתפקיד שלהם זה להגן אחד על השני), הביטחון שלי מתערער. דבר שני, אני באמצע שיעור והיא עצמה בדרך לפוצץ לי אותו וברור שאין לי מה לעשות עם האינפורמציה הזאת. ודבר שלישי, אני מופתעת. מלבד ההערה שרשמתי יום לפני כן במשו"ב, אף אחד לא פנה לשאול אותי מה היה שם בשיעור.
כמה דקות אחר כך, אני בקושי מצליחה להחזיק איזו מסגרת של שיעור, ואותו הנער פותח את הדלת וקורא לי ומבקש שאתנצל בפניו – כי בגללי משעים אותו ושהוא מתנצל שעשה לי בלגן אבל לא הוא שם את המוזיקה והוא נשבע! אמרתי לו שאכן לא ראיתי שהוא שם את המוזיקה (הידיים שלו היו בכיסים), אך מניסיוני – הוא התלמיד היחידי בכיתה שכבר עשה דבר כזה, וצחק ושוב שם מוזיקה, והפסיק וצחק.. בקיצור – שאין לי אלא להבין מהתנהלותו בשיעור ובעבר שזה הוא. הלוואי ויכולתי להאמין שזה לא אתה, אמרתי לו. ושעכשיו יש לי שיעור ולהתראות.
אני כותבת את זה ושוב קצת מתביישת בעצמי. אני באמת לא בטוחה לגמרי שזה היה הוא. איזו סיטואציה דפוקה! אז במקום להתבייש בעצמי אני כועסת על המערכת שדוחקת אותי לפינות האלו, הבלתי אפשריות.
בהפסקה הלכתי לזו שהשעתה ודיברתי איתה. הבנתי שההשעיה באה על רקע הרבה "בעיות בתפקוד" ולא רק אצלי ושאני יכולה להירגע. לא ממש נרגעתי.
קצת על המשוב, התוכנה המופלאה והמאוד פופולרית בבתי הספר. משו"ב על שום מה: מיידיות, שקיפות ובקרה. בדיוק המילים שעולות לכם לראש כשמדברים על חינוך? (זה מזכיר לי את סיסמת הנוער העובד והלומד: לעבודה, להגנה ולשלום!)
אז למה כל כך הרבה בתי ספר משתמשים בה? טוב, המילה הראשונה שעולה לי בראש היא "שליטה". בית הספר צריך לשלוט במסה של תלמידים והדרך הנוחה ביותר היא למחשב ולנטר כל צעד. כך אפשר לדעת כמה איחורים יש לתלמיד בלחיצת כפתור, כמה פעמים לא הכין מתחילת השנה שיעורי בית, מה הממוצע שלו במתמטיקה ומתי לאחרונה "תרם לשיעור".
העדכונים נעשים כל יום, אחרי כל שיעור או בסוף היום. מי יכול לראות? התלמיד, המחנך, ההורים וכל מורה מקצועי – מה שבתחום המקצוע שלו. אין סודות. אבא או אמא יכולים להתעדכן כל ערב מתי בנם (בן העשר או בן השבע עשרה) איחר לשיעור, כמה קיבלה בתם בבוחן בלשון, האם הכינה הנערה שיעורי בית במתמטיקה, האם שקד הילד על לימודיו בשיעור גיאוגרפיה.
אז זהו, האח הגדול כבר כאן.
אז למה גורם המשו"ב בבית ספר? הדיווחים זורמים גם בלי שאפגוש ולו פעם אחת את מחנכי התלמידים (מאוד נוח, לא הכי אנושי). השבוע פגשתי לראשונה עוד שתי מחנכות של תלמידים שלי שלא יצא לי לפגוש עד עכשיו. עם שתיהן התכתבתי במשו"ב (אני מלמדת ילדים מכ 15 כיתות שונות, בגלל ההקבצות, ולכן אמור להיות לי קשר עם כ 15 מחנכים). מה שעוד קורה זו ההשפעה שיש לתלמידים על פיקוח רצוף ודקדקני: לא עובר כמעט שיעור שבסופו לא מבקש ממני תלמיד או שניים: המורה, את תרשמי לי היום "שקידה"? התלמידים, בני 13, 14, 15, 16- מבקשים דורשים שאתן להם חיזוק חיובי – במשו"ב כמובן. בעל פה זה לא נחשב. אם לא "שקידה" אז "תרומה לשיעור" ואם לא זה אז "התנהגות טובה". כל בית ספר והרובריקות שהוא בחר לשים במשו"ב.
בתחילת השנה, כשתלמיד ביקש ממני לרשום לו "תרומה" או "שקידה" על השיעור הייתי בהלם, זה היה נראה לי כמו שיטת המדבקות שהייתה לבן שלי בגן (מי שמתנהג יפה מקבל מדבקה על החולצה). וכמעט צחקתי, עד שהבנתי שזה ממש חשוב להם, ובסופו של דבר התחלתי לשתף עם זה פעולה. עכשיו, בסוף שיעור, כשתלמיד או תלמידה מבקשים ממני לתת להם "שקידה" אני אומרת ש"בטח, עבדת ממש יפה היום" או שאני מזכירה להם שהם אמנם לא הפריעו אך גם לא ממש שקדו על החומר…וכשיש בלגן בכיתה אני מזהירה שבפעם הבאה אני ארשום למישהו "הפרעה" או שאם הוא לא יתחיל לעבוד אז "חוסר תפקוד"…
באמת קשה לי לתאר כמה זה עלוב בעיני. כמה הטכנולוגיה (שיכולה ותורמת כל כך הרבה לאנושות) עלולה לדרדר את המשתמשים בה לחשוב שאת כל העולם ניתן לדחוף לתוך טבלאות אקסל. ועוד חינוך.
אז למה אני משתמשת בזה מעבר למינימום (של דיווח היעדרויות וציונים)? כי זה עובד, כי המערכת דורשת ממני שאשתמש בזה, כי אין לי כלים אחרים. כי אם אני לא מדווחת – משמע – זה לא קרה, ואני חייבת באיזה שהוא אופן לגבות את עצמי: ז"א – אם לתלמיד יש 3 איחורים, 4 הפרעות, 5 היעדרויות, ו 6 "חוסר תפקוד"- אז ברור למה הוא נכשל במבחן וגם כי ככה המחנכים יודעים מה קורה עם התלמידים שלהם ולקח לי זמן להבין כמה זה חשוב ועד כמה זה לא הגיוני לשמור את הבעיות שלי עם התלמידים רק לעצמי.
יש לי עוד הרבה מחשבות על הניכור שהטכנולוגיה יכולה ליצור (למשל בחקלאות המודרנית – הניכור בין האדם לבעלי החיים ובין האדם לאדמה) אבל פה אני כבר גולשת לתחומים אחרים, וכמו שכבר הזכירה לי המנהלת, כדי שאתרכז בתחום הדעת שלי.
אז זהו, אני דיווחתי, ההיא השעתה, אלמלא התלמיד שהתעקש להפריע לי באמצע השיעור, הייתי מחכה למייל (במשו"ב) על כל הסיפור. נקי וחסכוני.