לכיתה י' שלי יש השנה מבחן בגרות במתמטיקה, יחידה ראשונה. זו יחידה בסיסית, שבה הם נבחנים במספר רב של נושאים, בשאלות מתוך מאגר שאלות סגור, ומתוך אפשרות לצבור נקודות על ידי פיתרון של תרגילים וסעיפים מכל הבא ליד.
די בתחילת השנה הבנתי שמתמטיקה לא מלמדים פה. הסתבר שגם ללמד איך לעבור את הבגרות במתמטיקה – קרי – איך לפתור את השאלות של המאגר, זו משימה לא קלה בכלל, אם צריך להתבסס על ידע ברמה של בי"ס יסודי.
בעוד שבוע וחצי יש לתלמידים שלי בחינה חיצונית על 4 נושאים שאותם למדנו צעד, צעד. מכיוון שלא אני כתבתי את הבחינה, היא כוללת יותר חומר ממה שהספקנו. למה? כי יש מדי פעם סיור או טיול על חשבון השיעורים שלנו ובמיוחד כי אנחנו מתקדמים לאט מידי. כשצריך להתחיל ללמד טריגונומטריה בהסבר על סכום זוויות במשולש – יש בעיה.
עכשיו, אמנם הם בבעיה אבל בעצם כל המערכת מתנהלת כאילו זו הבעיה שלי: אני אמורה לתת שעות תגבור על חשבון השעות החופשיות שלי (ככה הבנתי היום), ובמקביל – הם ימשיכו להסתלבט בשיעורים/ להבריז/ להפריע/ לישון. אני זו שצריכה להזיע, לאיים, להעניש, להתחנן, להרים טלפונים להורים.
נפגשנו הבוקר והם בשלהם, ואני מזכירה להם שיש להם עוד שבוע וחצי מבחן, ואם לא אכפת להם ללמוד קצת. הם בתגובה מנמיכים את הפלאפונים שלהם עוד 2 ס"מ מתחת לשולחן* ולא מזכים אותי במבט. זה כל כך מגוחך ואני נזכרת במשפט המורתי להפליא: אני את המבחן הזה כבר עברתי! התאפקתי מלהגיד אותו אבל נאמתי להם נאום חסר תועלת על כך שהמבחן הזה חשוב, שהוא חלק מציון המגן, שלא אני קובעת את החומר ולכן חייבים להתקדם. תלמידה אחת זיכתה אותי במבט . כאילו שהנאום הזה נועד לה. הוא נועד לכל השישה האחרים שטרחו להגיע לשיעור יום אחרי מסיבות השנה החדשה. אז מה אני רוצה מהם.
אני לא יכולה לתאר את ההרגשה הטיפשית שיש לי ברגעים כאלו. אני מדברת, מבקשת, מפצירה, הם בכלל לא שומעים אותי. זה כבר לא התסכול או העלבון (אני לגמרי מרגישה שזה לא אישי. נדמה לי שהם אפילו מחבבים אותי), זו ההרגשה שיש פה משהו לא הגיוני בעליל, ושמשום מה רק אני רואה את זה.
באמת, שיכשלו במתמטיקה. שיכשלו במבחן. אולי ככה הם יבינו את הקשר בין סיבה לתוצאה: בין חוסר החשק שלהם להשקיע ובין התוצאה. טוב, אני עונה לעצמי- התלמידים שלי הרי כבר רגילים להיכשל, ואני – תפקידי לזמן להם הצלחות. אבל, אני עונה – איזון מין הצלחה מלאכותית היא זו, שאני מפרפרת בשבילם והם לא מתאמצים בשביל עצמם?? המורים הוותיקים מבטיחים לי ששנה הבאה הם ילמדו יותר. זאת אומרת – ילמדו קצת. ושגם השנה, רגע לפני הבגרות, הם ישקיעו יותר. אני שואלת את עצמי אם התפקיד שלי זה לסחוב אותם על הגב שלי עד אז. יכול להיות שכן. יכול להיות שבמערכת הבלתי אפשרית הזו, המשימה של המורים היא לסחוב את התלמידים על הגב כי "התלמידים לא יודעים מה הם צריכים”? יכול להיות, אם כך, שהמערכת הזו לא נועדה לילדים? שהיא לא מתאימה להם? או שאולי הם "לא יודעים מה הם צריכים" כי הם התרגלו שמישהו אחר כבר יגיד להם מה הם צריכים וגם יסחב אותם בסחיבת פצוע עד לתחנת האיסוף (במקרה שלנו, הבקו”ם…).
אני תמהה מאיפה, אחרי כל זה, שואבים המורים בתיכון סיפוק בעבודה.
כל הזמן יש לי בראש את הכתבה המצוינת שהייתה ב"עובדה" על תיכון ההזדמנות האחרונה (תיכון לנושרי מערכת החינוך עם סגל חינוכי אוהב ומשקיע שלא מוותר להם)
בלימודים, כשראינו את הסרט הזה – ציינתי שהסבירות שמישהו מהתלמידים האלו אשכרה ישתמש בבגרות שלו היא לא ממש גבוהה. אז היזכרו לי שלל מקצועות שהדרישה להתקבל אליהם היא "בגרות מלאה". ובכל מקרה, אמרו לי המורים, העניין הוא לזמן להם חווית הצלחה. ולי נראה שהדבר המשמעותי ביותר עבורם הוא שהם מרגישים שלמישהו אכפת מהם. ממש אכפת מהם. והבעיה היא שבסופו של דבר אני לא בטוחה כמה הם מתאמצים בשביל עצמם וכמה בשביל לרצות את המורים המשקיענים והאוהבים שלהם.
אז נכון – הם מצליחים בדוחק להיכנס לשולי התלם הישראלי. אבל מה הם הולכים לעשות עם זה הלאה? לא יודעת. האם לא היה יותר הגיוני ללמד אותם בזמן הזה מקצוע שיוכל לפרנס אותם וגם ישמור עליהם מחוץ לרחוב? ולעניינינו – מה ההשלכות של 12 שנות לימוד בהן התלמיד נדחק לעמדת ה"אין לי כוח ללמוד תעזבי אותי באמשלך" והמורה לעמדת ה"זה נורא חשוב לך, אתה רק עוד לא יודע את זה". לא יודעת. זה לא מריח לי טוב. ובכל מקרה, אם זה העניין אז זה כנראה באמת לא בשבילי.
נחזור ל 9:00 בבוקר. אין ספק שהייאוש וחוסר הציפיות שלי הופכים את המשימה לקלה יותר. אחרי שהנאום שלי לא עשה את שלו, עשיתי את המעשה הלא יעשה והתיישבתי על יד השולחן שלי. לא בכעס ולא בייאוש, אלא פשוט מתוך תחושה שהצעד הבא, לפחות צעד אחד קטן, חייב לבוא מהם. לא הסתכלתי עליהם במבטים זועמים, לא רשמתי במחברת בהפגנתיות, סתם ישבתי ובהיתי. הם השתתקו אחרי כמה דקות והמשכתי את השיעור עד הפעם הבאה שנהיה רועש ואז שוב ביקשתי שקט ושוב איומים וככה רקדנו את הריקוד שלנו, יגעים אך בטוחים בצעדינו.
*בעניין הפלאפון: כשאני מדברת העיניים שלהם תמיד ממוקדות בנקודה אחת, אי שם בין קצה השולחן והמכנסיים. כשאני מבקשת שיכניסו אותו לתיק הם מיתממים, כשאני מתקרבת אליהם הם דוחפים אותו בין קפלי הבגדים או לכיס. אי אפשר לצאת מזה