סיכום ביניים

תגיות

, , , , , ,

 היום נפרדתי מהכיתה האחרונה שלי. היה לי מפגש משמח ונעים עם הכיתה הכי בלגניסטית שלי וכל כך הוקל לי שאני יכולה לשבת ולדבר איתם בגובה העיניים, בלי צורך להיות "המורה" (ובמאמר מוסגר, הגיעו רק שליש מהכיתה.. האחרים בטח שמעו שאני עוזבת ופטרו את עצמם מהשיעור). אז הסברתי להם בכמה מילים למה אני עוזבת ודיברנו קצת על מתמטיקה ועל אחריות אישית ועל הבגרות ועל החיים, וכל מי שרצה להגיד משהו אמר – ויצא לי לשמוע קצת על החלומות שלהם ועל ההיסטוריה שלהם וקיבלתי מהם הרבה חום ואפילו ששחררתי אותם אחרי עשרים דקות נשארנו כולנו לדבר עד סוף השיעור.

קיבלתי היום גם כמה מכתבי פרידה מרגשים מתלמידים שלי ואפילו סמס בשם כל ילדי אחת הכיתות שלי. את רוב הפרידות עשיתי ביום חמישי האחרון וראיתי שוב כמה התלמידים שלי מתוקים כשמתאפשר לרגע לכולנו לצאת מהתפקידים שלנו.

בשבוע האחרון, לצד בדיקת מבחנים ועדכון ציוני המחצית לכיתות שלי – היתה לי הזדמנות לפגוש מחדש כמה מורים בבית הספר. גיליתי את האנשים שמאחורי התפקידים. את ההיא שבשבילי היתה המחנכת של זאתי, ואת המורה שהיה המחנך של האלה, ועוד ועוד. אנשים שהגיבו למכתב שכתבתי, שהבינו אותי, שהסכימו או שהתווכחו איתי. פתאום דיברנו ממש על חינוך ועל החיים ועל משמעות. מאוד הוקל לי ולראשונה – נדמה לי – לא הרגשתי שם כל כך לבד.

זה היה שבוע מרגש ומתיש ואני יוצאת היום לשבוע חופש.
בשבוע הבא אני מתחילה עבודה חדשה בבית ספר צעיר ומקסים, מתוך אמונה שאוכל להביא את עצמי לשם – כמו שאני. שאוכל להרגיש שייכת.

כמה מילים לכל המגיבים: קודם כל תודה. באמת. קראתי כל תגובה בתשומת לב – פה, בסלונה , באתר עבודה שחורה, במייל, גם כמה תגובות בפייסבוק (— אם במקרה נקלעתי לקישור, היו המון).

הרבה כתבו או אמרו לי (גם בבית ספר), "דווקא מורים כמוך צריך במערכת". אני מבינה את זה לגמרי, והאמת – זו היתה הסיבה שהחלטתי ללכת לחינוך הממלכתי (אורי, באחת התגובות פה, תיקן שזה לא חינוך ציבורי אלא ממלכתי, הבדל מעניין). כי חשבתי שזה העולם שבו אני חיה וששם הכי חשוב לשנות ולהשפיע.
אבל,
כמה דברים.
הראשון זה שהמחויבות הראשונה שלי היא לעצמי – ואם קשה ורע זה לא תמיד אומר שצריך להתגבר. לפעמים זה הרגע להבין שזה רע ולחפש מקום טוב יותר, נעים יותר, מכבד יותר, בקיצור – מקום שארגיש בו שייכת. וזה כי קודם כל אין מי שידאג לי חוץ ממני, וגם כי זה עצמו מסר מעצים לתלמידים ולעולם, וגם כי מורה שרע לו הוא מורה רע.
השני זה שעצם העבודה בתוך המערכת הזו, היא עצמה מסר בעייתי בעייני. בבסיס זה אומר שאני מסכימה לקיום של בית הספר כפי שהוא וזה מה שהתלמידים שומעים. זה יופי לדעת שכשדלת הכיתה נסגרת אז אני בממלכה שלי ושם אני יכולה להביא את מי שאני ואת האמונות שלי, אבל זה מבאס כי הרי דלת הכיתה נפתחת כל 45 דקות ומה שקורה אז זה שאני כפופה למערכת שעושה ממש ההפך! ויותר מזה – כשאני סגרתי את דלת הכיתה בחדשים האחרונים, זה בכלל לא היה יופי. על זה כתבתי את כל הבלוג הזה. כי התלמידים באים עם תפיסות מאוד ברורות על איך הדברים מתנהלים (תפיסות אותן רכשו בבית הספר עצמו) וכי המסגרת היא מאוד נוקשה. אתם חייבים להיות פה, חייבים ללמוד ועוד. היתה לי פעם מורה בבית ספר שהסכימה לאהוב אותי רק כשהתחלתי ללמוד יפה. אז היו כמה שנים בהן החזקתי מעמד בבית ספר בלי להרגיש שאני חייבת "להצליח". המורה הזו אילפה אותי ולקח לי הרבה שנים להשתחרר מהאילוף הזה. זאת שיטה אכזרית לרתום תלמידים ללמידה. אני לא הייתי עושה את זה לאף תלמיד בעד שום הצלחה במבחן. אני יודעת שיש דרכים אחרות. אני יודעת שאם הייתי צוברת ניסיון אולי הייתי מוצאת אותן לאט. אבל (ראה סעיף ראשון).
השלישי זה שגם המכתב הזה והבלוג הזה בכלל הוא ניסיון להשפיע באיזה שהוא אופן על הדרך שבה אנשים רואים את בית הספר ואת המשמעות של החינוך, ועצם ההזדמנות להעלות שאלות כאלו על השולחן, בחדר המורים ובכלל, היא משמחת. אני מאמינה שאפשר לשנות מערכת מבפנים ומבחוץ בדרכים שונות ומשונות. אני מלאת הערכה לאנשים שרואים את כל הקושי והבעייתיות במערכת ובכל זאת מחליטים להישאר בה בשביל להשפיע. אני גם מלאת הערכה לאנשים שמוכנים לקום וללכת אחרי האמת שלהם. יש עוד הרבה אפשרויות לנסות לשנות, ואם כל אחד ינסה לעשות משהו בדרך שלו – זה יהיה מצוין.

אני לא מאמינה בהקרבה עצמית. לא בשביל הילדים ולא בשביל המדינה. אני מאמינה שהאחריות שלי היא לצעוד את הצעדים שלי בתשומת לב ובמחשבה. אני מאמינה שבבחירות האלו שלי אני מיטיבה לא רק עם עצמי אלא גם עם ילדי ועם הסביבה שלי. כל מה שכתבתי במכתב על חינוך – אני מאמינה שגם מגיע לי. ויותר מזה, אני מאמינה שזו הדרך הראשית לעשות חינוך.

אני לא עוזבת את בית הספר כמנצחת. לעזוב באמצע השנה זה אקט של הצלת עצמי. יחד עם זה, מבחינתי זה גם אקט של מחאה. ובמובן הזה ניצחתי את בית הספר שהיה טבוע בי שנים ארוכות: הרמתי את הראש וסירבתי להמשיך להסכים ולהמשיך לציית וסירבתי להמשיך לדאוג קודם כל לפרנסה ורק אחר כך לעצמי וסירבתי להמשיך לתת לפחד להוביל אותי.

וזכיתי.

 אני מקווה להמשיך את הבלוג בנימה אחרת… להתראות.

[מתנצלת בפני מי שמשום מה התגובות שלו נשלחו לדואר זבל. החזרתי אותן לבלוג]

מודעות פרסומת

זהו זה

תגיות

, ,

זהו. התפטרתי.

אני מרגישה הקלה גדולה. לא רק שהגשתי מכתב התפטרות, ולא רק שכתבתי שם כל מה שעל ליבי, עוד היתה לי שיחה מרגשת ומעודדת עם מנהל בית הספר, שאותה סיימנו בחיבוק (!) ועם הבטחה למכתב המלצה.

והרי מכתב ההתפטרות:

אני כותבת מכתב זה על מנת להודיע לכם שהחלטתי להפסיק את עבודתי בבית הספר. הגעתי למסקנה שבית הספר אינו מתאים לי, כשם שאני לא מתאימה לבית הספר. כשבחרתי לעסוק בחינוך בחרתי במה שהיה נראה לי כדבר המשמעותי ביותר שאוכל לעשות, מתוך אמונה שלחינוך השפעה עמוקה על האדם, ושהחינוך הוא הבסיס לשינוי העולם (כמו שכתב יאנוש קורצ'ק: "לתקן את העולם, פירושו לתקן את החינוך"). בעייני, חינוך הוא הדרך בה אני מאפשרת ונותנת יד לילדים לגדול ולהתפתח באופן הנכון ביותר עבורם כיחידים, מתוך אמונה בטוב שבבסיס כל אדם ומתוך תחושה שהטוב שבאנשים גם יצמיח את החברה בכללותה.
המפגש עם בית הספר הבהיר לי שאמונה זו אינה עולה בקנה אחד עם התפיסות החינוכיות של משרד החינוך, כפי שהן מתבטאות בבית הספר.

החינוך בבית הספר כפי שאני רואה אותו היום מעודד צייתנות, פסיביות, תחרותיות, שאיפה לתעודות וציונים במקום שאיפה לדעת. הוא מלמד את תלמידיו הישרדות. הוא מדכא אחריות, שנובעת בהכרח מתוך בחירה חופשית, הוא מדכא את הסקרנות האישית כשאינה עולה בקנה אחד עם נושא השיעור, הוא מדכא עבודת צוות ומציאת פתרונות משותפים, הוא מדכא יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה ולמידה אמיתית.
לטעמי, ישנם תנאים בסיסיים על מנת שתיווצר למידה משמעותית באמת. תנאים אלו הם חרות וסקרנות המובילים לתחושה של עניין וסיפוק מתהליך הלמידה. בחדשים הספורים שאני מלמדת פה לא פגשתי את אלו. יתרה מזאת, פגשתי ב"למידה" – שכעבור חודש לא נותר ממנה זכר, פגשתי תהליכים המנמיכים את נפש האדם במקום לרומם אותה, כאילו אפשר להפריד את מצבו הרגשי של הילד מהיכולות שלו (תפיסה שפסה מן העולם לפני שנים רבות), כאילו אפשר "למלא" את התלמידים דעת כמו כלי. פגשתי כפיה, שהיא הבסיס לקיומו של בית הספר – שמדכאת את נפשות הילדים. פגשתי תלמידים שניטלה מהם היכולת להיות אחראים לעצמם. פגשתי מערכת המדכאת ומגבילה גם את המורים ולא מאפשרת להם מספיק שיקול דעת ומרחב תמרון, מערכת שבבסיסה חוסר אמון ביכולות ובכוונות של התלמידים. גיליתי שכמורה, אני היא זו שצריכה לקחת את כל האחריות על הלמידה, כי התלמידים- המחויבים גם ככה לשבת בכיתה- מרגישים לא פעם פטורים מאחריות. פגשתי ניכור, פסיביות, שעמום. פגשתי תלמידים שמייחלים שיגמר היום, כל יום. פגשתי כמובן גם מורים כאלו. גם אני חיכיתי שיגמר היום. כל יום.

גיליתי שעבורי כל כניסה לכיתה היא כמו יציאה לקרב. גיליתי שהתפקיד שלי הוא להילחם בתלמידים: ברצון שלהם לשיעור חופשי, ברצון לא לעשות כלום, לדבר, לשחק, לישון. גיליתי שאני צריכה לשלוט, לאיים, להפחיד, להזהיר, לפקח, לבדוק, לוודא, לעדכן, לציין. בין כל אלו, בהפסקות שבין השיעורים ובין יום לימודים אחד למשנהו, על חשבון הזמן והמשאבים שלי, ניסיתי (לא מספיק לטעמי) לעסוק בחינוך כפי שאני תופסת אותו: לדבר עם תלמידים, לשתף הורים, להתייעץ עם מורים ומדריכים. בזמן הזה הייתה לי האפשרות לנסות לתקן את המסר הסמוי העולה בכיתה בין התלמידים והמורים: הניכור, העדריות, הסתמיות. ראיתי לא פעם מורים ומחנכים משקיעים ממרצם ומזמנם במטרות טובות אלו. אין ספק שחוסר הניסיון שלי היה לי לרועץ כאשר הוא טבע ממני להשקיע את מיטב מרצי באפיקים אחרים.

כמו שפתחתי, למרות הזמן הקצר שעבר, ברור לי שאני לא מתאימה לבית הספר. אין לי את הרצון או היכולת לעשות את שלהבנתי נדרש ממני בבית הספר. הניסיונות שלי להוביל את הכיתה ללמידה בצורה נעימה, מתוך הזמנה לשיתוף פעולה –  נחלו כישלון חרוץ. אין לי עניין לשלוט בתלמידים ביד רמה, לקחת את כל אחריות על הלמידה שלהם ולתת להם ציונים על כך. אני לא מאמינה בחשיבות העליונה של המתמטיקה עד כדי כך שיש לכפות אותה על הילדים בכל אמצעי שיש. תוכניות הלימודים המונחתות עלינו מלמעלה גורמות למרדף בלתי פוסק אחר הזמן. מבחנים, מיצבים, בגרויות, כל אלו הופכים להיות המטרה העליונה – באין דבר קונקרטי אחר לשאת אליו את העיניים.

בקיץ האחרון התעוררנו בדרישה לצדק חברתי. כשדיברנו על צדק חברתי דיברנו גם על האפשרות לראות אחד את השני, על סולידריות, על האפשרות להרגיש שייך, להשפיע, לשנות סדרי עדיפויות, להשתחרר מתפיסות ישנות, מדכאות ומקבעות ולהיות איש ואישה  חופשיים יותר, מעורבים וערניים.
הרב קוק כתב: "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד".
בשביל לקדם חינוך לחיים משמעותיים וצדק חברתי בתוך בית הספר, לא מספיק ללמוד עליהם בין כותלי הכיתה. על התלמידים להרגיש חלק משמעותי ומשפיע ממה שקורה להם בחיים ברגע זה, להיות משמעותיים בזכות מימוש הייחוד שלהם, לדעת לבחור בחירות נכונות מתוך עיניים פקוחות וחשיבה ביקורתית, לא מתוך ניסיון למצוא חן או לקלוע לתשובה הנכונה  – כל זאת על מנת שיגדלו למבוגרים השולטים בספינת חייהם בדרך המתאימה להם ומרעיפים טוב גם על סביבתם.
ייחודיות אינה אינדיבידואליזם. היא אינה שמה את היחיד מעל החברה על מנת שידאג רק לעצמו (לציונים שלו, להצלחה שלו). היא ההכרה שכל אדם שונה מחברו, ומה שמצמיח אחד לא בהכרח מצמיח את האחר. היא התפיסה שלכל אחד יש מצפן מוסרי פנימי וגם העדפות, נטיות, שאיפות ותחומי עניין, והיא האמונה שיש להקשיב להם ולעודד אותם, כל עוד אינם פוגעים באף אחד. ראוי שבית הספר יתייחס לייחודיות שבכל אחד מאיתנו, מורים ותלמידים, ויטפח אותה – שאפשר יהיה להקשיב לצרכים הייחודיים של כל אחד, לרעיונות שלו, לשאיפות שלו, לקשיים שלו. בעייני, חברה שמעודדת את הייחודיות בכל אדם היא חברה מגוונת וחזקה, שהקשרים שבה אינם קשרים של "צרת רבים" או של "החזק שורד" כי אם קשרים של אכפתיות הדדית ושאיפות משותפות לשגשוג ולאושר.
אחריות בהכרח באה מתוך בחירה חופשית. להכריח תלמידים לשבת בשיעור או לקחת חלק בפעילות חברתית או התנדבותית, לבחון ללא הרף מאמציהם, הישגיהם והתקדמותם, לבחון על מנת לתת ציון – כל אלו מדכאים את האחריות האישית.

אמונתי היא שכל מורה צריך להיות בכיתתו מנהיג המאיר את תלמידיו אך לא נוטל מעוצמתם, שמאפשר להם לצמוח, מאתגר אותם, מצביע על קשיים ואזורי עיוורון, מטפח ייחודם ויכולותיהם, מעודד, דואג, קשוב, סבלני. מנהיג נאור שהגבולות שהוא מציב נועדו להגן על הקבוצה ועל כל אחד בה ולא רק על מנת לשמר את הסדר הישן.

אני מבינה שבמערכת החינוך כיום אין מקום לאלו וחבל לי על כך מאוד. על כן החלטתי להפסיק  את עבודתי בבית הספר בהקדם האפשרי.

בברכה

[שם וכל שאר העניינים המנהלתיים]

מ-ת-מ-ט-י-ק-ה

תגיות

, , , , ,

השבוע היה לי איזה יום נורא מבאס בבית ספר, שהתחיל ממבחן שהיה לכיתה ט'. כתבתי מבחן שהיה נראה לי הוגן לגמרי, ברמה של התרגול בכיתה ובבית. אבל זו היתה קטסטרופה בשבילם וגם בשבילי. הם הסתבכו לגמרי, נלחצו, התייאשו והגישו לי מבחנים נוראיים. כשישבתי איתם תוך כדי המבחן, וישבתי עם רבים מהם, ראיתי את המצב שלהם: את המעט שהם למדו בחדשים האחרונים ואת הקושי העצום ליישם מה שהם כבר יודעים. ראיתי טעויות שנובעות מלחץ וטעויות שנובעות מרמת הבנה נמוכה וראיתי ניסיונות כושלים וראיתי אותם מרימים ידיים. ראיתי והתבאסתי. ראיתי את המוטיבציה שלהם מתרסקת ואת הביטחון העצמי שלהם צונח. זו הקבצה נמוכה ומה שלא לקחתי בחשבון כשכתבתי את המבחן הזה הוא את רמת החרדה שלהם ואת רמת הבלבול

למשל זה, פתרון של אחד התלמידים. בדיעבד הסתבר לי שהוא לא הבין איזו נוסחא מנוסחאות הכפל המקוצר צריך להציב (ואח"כ הסתבר לי שהם חשבו שאם יש נעלם כמו a או  X אז צריך "למצוא" או להמציא אותו):

כמה טעויות הדף יכול לספוג

או הדוגמא הזו, שמה שיפה בה הוא שהתוצאה יוצאת בסוף נכונה, רק לכי תסבירי לתלמיד למה זה לא נכון לעבוד ככה ולמה זה כן יוצא נכון בסוף:

הדף סופג הכל

או התרגיל הזה (ערבבתי פה טעויות של כמה תלמידים, אבל היו עוד רבות וטובות):

הדף ממשיך לספוג הכל

מה שהסתבר לי זה שאני התקדמתי בכיתה עם כמה תלמידים בחומר של כיתה ט', בעוד השאר נתקעו בכיתה ד'. מה הם עשו עד עכשיו בשיעורי מתמטיקה איתי ועם המורים הקודמים שלהם? כנראה שלא הרבה. זאת אומרת אולי הרבה, אבל לא מתמטיקה. עשרים שעות בחודש, כפול כך וכך שנים שהם אשכרה לא הבינו כלום. כלום. כשהתחלנו השנה את נושא צמצום שברים – התחלנו מצמצום שברים כמו 4/12 או 3x/6x. ולפחות חצי כיתה לא ידעה לפתור את זה בהתחלה. אבל כמה אפשר להתעכב על זה? צריך להתקדם בחומר. אז ממשיכים. ממשיכים מכפל מקוצר לשברים ומשברים למשוואה ריבועית ולנוסחת השורשים ואני מדברת על תלמידים, שחלקם עדיין לא הבינו מה עושים עם משוואה  כמו זו:
x 2=16
לא, האמת שזה הרבה יותר גרוע. חלקם לא יודעים מה לעשות עם המשוואה הזו: 2x-5=1
רק היום עוד יצא לי להסביר לתלמיד שכשכתוב 2ab בנוסחת הכפל המקוצר, הכוונה היא ל 2 כפול a כפול b. הוא לא ידע לבד מה לעשות עם הרצף הזה.
אז מה אני עושה עם זה? יאמר להגנתי שאני לא דמיינתי שזה המצב כשהתחלתי ללמד אותם חוקי חזקות בתחילת השנה. וכל פעם שגיליתי עוד איזה בור בידע של התלמידים, זה היה כשכבר טבענו בחומר אחר – ואי אפשר היה לזרוק כל מה שעשינו לפח, אז הלכתי שני צעדים אחורה, הסברתי קצת, תרגלנו טיפה והמשכנו. מסתבר שהרבה פצועים נותרו בשטח.

אני נזכרת בספר המצוין "כיצד נכשלים ילדים" של ג'ון הולט, שבאמת מדבר הרבה על לימודי מתמטיקה (בבי"ס יסודי). נזכרתי דווקא בחלק שלא קשור ישירות למתמטיקה, ואין לי פה את הספר אז אני יכולה לכתוב רק בקווים כללים. הוא מדבר שם באחד הפרקים על השיטות הרבות אותם מצאו התלמידים בשביל לשרוד את בית ספר. את האופן בו הם נעלמים (יוצאים מהרדאר –  כבר כתבתי על זה) ואת האופן בו הם מנחשים את מה שהמורה רוצה שיגידו וכמה הם עסוקים בלרצות או להיעלם – בקיצור לשרוד.

אני מסתכלת על תוכנית הלימודים (האחידה לכולם עד התיכון) ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. אני זוכרת שבאוניברסיטאות מתלוננים שהסטודנטים מגיעים עם מעט מאוד ידע, ומצד שני אני מסתכלת על מה שקורה אצלי ואני שואלת את עצמי – לאן אנחנו רצים, ומה נשאר מזה אחרי המבחן? לא עדיף לשמר להם את האינסטינקט לחשוב ואת הסקרנות וללמד אותם אסטרטגיות לפתרון בעיות, לחקר, להתמודדות. עדיף, אז מה? יש תוכנית לימודים.

והתלמידים שלי בכל מקרה כבר לא מסכימים לחשוב. כשלימדתי חוקי חזקות, מתוך כיתה שלמה שביקשה שאצרף את כל חוקי החזקות לדף של המבחן, רק תלמידה אחת הקשיבה לעצתי כשאמרתי להם – אם אתם לא יודעים משהו, או לא זוכרים או מסתבכים – רק תסתכלו על ההגדרה של חזקה:
∙∙ x n= x·x·x·x    – ככה n פעמים (לא ממש קל להקליד נוסחאות במחשב).
וכל בעיה היא פתרה ככה: כפל חזקות כמו  x 4· x7 וחילוק כמו x 12/ x5 ועוד. והיא הצליחה במבחן בגדול, דווקא בגלל שהיא לא השתמשה בשום נוסחא, כי היא אמנם פתרה את זה באופן הכי לא מתוחכם, אבל היא הבינה בדיוק מה היא עושה. אז שניים ממש הבינו את הנוסחאות ועוד אחת כזו (והיא עלתה הקבצה). וכל השאר – רובם לא הצליחו אפילו להציב כמו שצריך. אז נכון שבהקבצות הגבוהות בטח יש יותר חשיבה, יותר הבנה. אבל מה שקורה בהקבצות הנמוכות מראה איך המערכת עובדת.
לצערי אני (כרגע?) לא מצליחה לשנות הרבה. גם לא בממלכה הקטנה שלי. המערכת לוחצת מידי, סוחפת מידי, והתלמידים, אחרי 6 או 7 או 8 או 9 שנות לימוד – הם לא מוכנים או לא יודעים לחשוב. הם כבר שכחו מה זה. אין להם טיפת סקרנות (מן הסתם) ולא טיפה אחת של מוטיבציה. מנחיתים עליהם מה-שזה-לא-יהיה – אלגברה, גיאומטריה, טריגונומטריה, הנדסת המרחב, גיאומטריה אנליטית, נגזרות ואינטגרלים –  והם מחכים שזה יעבור. לפעמים הם שואלים אותי אם הם באמת יצטרכו את זה בחיים שלהם (לא באוניברסיטה – הם מדגישים). מה יש לי להגיד להם? בד"כ אני אומרת להם שלא (סטטיסטיקה למשל יכולה לעזור להם, או הסתברות). אבל שהם צריכים את זה לבגרות (מילת הקסם). אני יודעת שזה לא קורקטי. בלימודי הוראה מדגישים שצריך תמיד לקשר להם הכל לחיים שלהם, אבל זה הרי בדיחה. כי גם אם הם יצרכו משהו כזה, הם יכולים מייד למצוא את הפתרון שלו – למשל כאן, כדאי לכם!  ומתי לאחרונה התעסקתם בחיים עם חזקות? ולא היה לכם למי לפנות? ובלי גישה לאינטרנט? הרי לא לומדים מתמטיקה מעבר ליסודי מהסיבה שזה ישמש אותנו. אבל מה אני אגיד להם מעבר לזה? הם צודקים. הם לא צריכים ללמוד מתמטיקה כי אין סיכוי שבלימודים כאלה הם יצליחו להבין משהו מהמהות שלה. אבל אני בחוסר האונים שלי ממשיכה לשתף פעולה עם הפארסה הזו.

ובעניין המבחן: מה שקרה זה שהבנתי שמעל חצי כיתה עומדת להיכשל במבחן, ואחרי שהתבאסתי מעצמי ומהם הבאתי להם היום דף עבודה ברמת קושי שהיא חצי מרמת המבחן. אז שיעור אחד דיברנו על מה היה במבחן ומה יהיה איתנו ושל מי האחריות ומה נעשה עם זה ובשיעור השני הם ישבו ופתרו את הדף, חומר פתוח והכל. הבטחתי לשכלל להם את זה איכשהו.

מחכה לי שבת ארוכה.

(והתנצלותי הכנה לכל מי שהתרגילים המצורפים גורמים לו לפריחה קשה. אני יכולה לחשוב על לפחות אחת כזו)

במעלה ההר

תגיות

, , , , , ,

לכיתה י' שלי יש השנה מבחן בגרות במתמטיקה, יחידה ראשונה. זו יחידה בסיסית, שבה הם נבחנים במספר רב של נושאים, בשאלות מתוך מאגר שאלות סגור, ומתוך אפשרות לצבור נקודות על ידי פיתרון של תרגילים וסעיפים מכל הבא ליד.
די בתחילת השנה הבנתי שמתמטיקה לא מלמדים פה. הסתבר שגם ללמד איך לעבור את הבגרות במתמטיקה – קרי – איך לפתור את השאלות של המאגר, זו משימה לא קלה בכלל, אם צריך להתבסס על ידע ברמה של בי"ס יסודי.
בעוד שבוע וחצי יש לתלמידים שלי בחינה חיצונית על 4 נושאים שאותם למדנו צעד, צעד. מכיוון שלא אני כתבתי את הבחינה, היא כוללת יותר חומר ממה שהספקנו. למה? כי יש מדי פעם סיור או טיול על חשבון השיעורים שלנו ובמיוחד כי אנחנו מתקדמים לאט מידי. כשצריך להתחיל ללמד טריגונומטריה בהסבר על סכום זוויות במשולש – יש בעיה.
עכשיו, אמנם הם בבעיה אבל בעצם כל המערכת מתנהלת כאילו זו הבעיה שלי: אני אמורה לתת שעות תגבור על חשבון השעות החופשיות שלי (ככה הבנתי היום), ובמקביל – הם ימשיכו להסתלבט בשיעורים/ להבריז/ להפריע/ לישון. אני זו שצריכה להזיע, לאיים, להעניש, להתחנן, להרים טלפונים להורים.
נפגשנו הבוקר והם בשלהם, ואני מזכירה להם שיש להם עוד שבוע וחצי מבחן, ואם לא אכפת להם ללמוד קצת. הם בתגובה מנמיכים את הפלאפונים שלהם עוד 2 ס"מ מתחת לשולחן* ולא מזכים אותי במבט. זה כל כך מגוחך ואני נזכרת במשפט המורתי להפליא: אני את המבחן הזה כבר עברתי! התאפקתי מלהגיד אותו אבל נאמתי להם נאום חסר תועלת על כך שהמבחן הזה חשוב, שהוא חלק מציון המגן, שלא אני קובעת את החומר ולכן חייבים להתקדם. תלמידה אחת זיכתה אותי במבט . כאילו שהנאום הזה נועד לה. הוא נועד לכל השישה האחרים שטרחו להגיע לשיעור יום אחרי מסיבות השנה החדשה. אז מה אני רוצה מהם.
אני לא יכולה לתאר את ההרגשה הטיפשית שיש לי ברגעים כאלו. אני מדברת, מבקשת, מפצירה, הם בכלל לא שומעים אותי. זה כבר לא התסכול או העלבון (אני לגמרי מרגישה שזה לא אישי. נדמה לי שהם אפילו מחבבים אותי), זו ההרגשה שיש פה משהו לא הגיוני בעליל, ושמשום מה רק אני רואה את זה.
באמת, שיכשלו במתמטיקה. שיכשלו במבחן. אולי ככה הם יבינו את הקשר בין סיבה לתוצאה: בין חוסר החשק שלהם להשקיע ובין התוצאה. טוב, אני עונה לעצמי- התלמידים שלי הרי כבר רגילים להיכשל, ואני – תפקידי לזמן להם הצלחות. אבל, אני עונה – איזון מין הצלחה מלאכותית היא זו, שאני מפרפרת בשבילם והם לא מתאמצים בשביל עצמם?? המורים הוותיקים מבטיחים לי ששנה הבאה הם ילמדו יותר. זאת אומרת – ילמדו קצת. ושגם השנה, רגע לפני הבגרות, הם ישקיעו יותר. אני שואלת את עצמי אם התפקיד שלי זה לסחוב אותם על הגב שלי עד אז. יכול להיות שכן. יכול להיות שבמערכת הבלתי אפשרית הזו, המשימה של המורים היא לסחוב את התלמידים על הגב כי "התלמידים לא יודעים מה הם צריכים”? יכול להיות, אם כך, שהמערכת הזו לא נועדה לילדים? שהיא לא מתאימה להם? או שאולי הם "לא יודעים מה הם צריכים" כי הם התרגלו שמישהו אחר כבר יגיד להם מה הם צריכים וגם יסחב אותם בסחיבת פצוע עד לתחנת האיסוף (במקרה שלנו, הבקו”ם…).
אני תמהה מאיפה, אחרי כל זה, שואבים המורים בתיכון סיפוק בעבודה.

כל הזמן יש לי בראש את הכתבה המצוינת שהייתה ב"עובדה" על תיכון ההזדמנות האחרונה (תיכון לנושרי מערכת החינוך עם סגל חינוכי אוהב ומשקיע שלא מוותר להם)
בלימודים, כשראינו את הסרט הזה – ציינתי שהסבירות שמישהו מהתלמידים האלו אשכרה ישתמש בבגרות שלו היא לא ממש גבוהה. אז היזכרו לי שלל מקצועות שהדרישה להתקבל אליהם היא "בגרות מלאה". ובכל מקרה, אמרו לי המורים, העניין הוא לזמן להם חווית הצלחה. ולי נראה שהדבר המשמעותי ביותר עבורם הוא שהם מרגישים שלמישהו אכפת מהם. ממש אכפת מהם. והבעיה היא שבסופו של דבר אני לא בטוחה כמה הם מתאמצים בשביל עצמם וכמה בשביל לרצות את המורים המשקיענים והאוהבים שלהם.
אז נכון – הם מצליחים בדוחק להיכנס לשולי התלם הישראלי. אבל מה הם הולכים לעשות עם זה הלאה? לא יודעת. האם לא היה יותר הגיוני ללמד אותם בזמן הזה מקצוע שיוכל לפרנס אותם וגם ישמור עליהם מחוץ לרחוב? ולעניינינו – מה ההשלכות של 12 שנות לימוד בהן התלמיד נדחק לעמדת ה"אין לי כוח ללמוד תעזבי אותי באמשלך" והמורה לעמדת ה"זה נורא חשוב לך, אתה רק עוד לא יודע את זה". לא יודעת. זה לא מריח לי טוב. ובכל מקרה, אם זה העניין אז זה כנראה באמת לא בשבילי.

נחזור ל 9:00 בבוקר. אין ספק שהייאוש וחוסר הציפיות שלי הופכים את המשימה לקלה יותר. אחרי שהנאום שלי לא עשה את שלו, עשיתי את המעשה הלא יעשה והתיישבתי על יד השולחן שלי. לא בכעס ולא בייאוש, אלא פשוט מתוך תחושה שהצעד הבא, לפחות צעד אחד קטן, חייב לבוא מהם. לא הסתכלתי עליהם במבטים זועמים, לא רשמתי במחברת בהפגנתיות, סתם ישבתי ובהיתי. הם השתתקו אחרי כמה דקות והמשכתי את השיעור עד הפעם הבאה שנהיה רועש ואז שוב ביקשתי שקט ושוב איומים וככה רקדנו את הריקוד שלנו, יגעים אך בטוחים בצעדינו.

*בעניין הפלאפון: כשאני מדברת העיניים שלהם תמיד ממוקדות בנקודה אחת, אי שם בין קצה השולחן והמכנסיים. כשאני מבקשת שיכניסו אותו לתיק הם מיתממים, כשאני מתקרבת אליהם הם דוחפים אותו בין קפלי הבגדים או לכיס. אי אפשר לצאת מזה

המפעל החינוכי

תגיות

, , , ,

 החזרה לבית הספר היתה קשה, ובעוד מספר לא קטן של תלמידים החליטו באופן עצמאי לעשות גשר עד לשבוע הבא, אנחנו המורים התייצבנו בעוז למשימה הקדושה.
היה לי אתמול יום מלא וגררתי את עצמי מכיתה לחדר מורים וחוזר חלילה. בגלל הנוכחות הדלה לא רציתי ללמד שום דבר חדש. בגלל שהמחצית מתקרבת יש בקרוב מבחנים ולכן תרגלנו בכל כיתה את החומר למבחן. מתוך הסכם שבשתיקה נחנו הרבה, אני והתלמידים. אני עמדתי ובהיתי בחלון, הם פטפטו בווליום נמוך. מדי פעם באתי לשבת ליד אחד התלמידים, לפתור יחד תרגיל. לא יודעת למה. אולי בשביל לצאת ידי חובה. אולי בשביל האפשרות לפגוש כמה תלמידים רגע בשקט, בלי לחץ. אני מחבבת אותם, את התלמידים שלי. הם נערים ונערות עמוסים בשמחה ובכאב והם תקועים במקום הזה שמרחיק אותם מעצמם וממה שחשוב להם.

אז מעט מאוד תלמידים פתרו יותר מתרגיל או שניים ואני ויתרתי להם ולעצמי כי הרגשתי שזה מה שאני יכולה לעשות כרגע. בסוף כל שיעור מיהרתי לדווח במשו"ב על הנוכחות לפני שאשכח וגם שאצליח לתפוס מחשב בחדר מורים. גיליתי שחדר המורים הוא אחד המקומות הכי פחות אהובים עלי. שיחות סרק אינסופיות של המורים, יש רושם של כוורת מאוד עמוסה ושוקקת אבל שום דבש לא יוצא שם בסוף. המון דיבורים שמניעים את גלגלי המערכת שלא לוקחת אותנו לשום מקום טוב. אז רועש שם והשיחות שם ריקות ואין לי אף מורה שאני אוכל לומר לו בכנות מה אני מרגישה ואיך כל זה נראה לי. מקסימום מישהו שמשתתף איתי בצערי על זה ששנה ראשונה היא נורא קשה ושבאמת בשנה הבאה יהיה יותר טוב. אין מצב שאני אגיע לשנה הבאה, אני אומרת לעצמי.

אז למה באמת כל כך הרבה אקדמאים שעשו הסבה להוראה עוזבים את המקצוע בשנה – שנתיים הראשונות? אני יכולה לנחש.
עזבנו מקצועות מכובדים ומכניסים, יותר או פחות והחלטנו לבוא לבית הספר מתוך תחושת שליחות או בגלל שעות העבודה הנוחות או בגלל שזה נראה כייף ומעניין. אז אין מה לומר – שעות העבודה נוחות יחסית לגבר ממוצע בהיי טק. זה בתנאי שבית הספר לא הצטרף ל"עוז לתמורה" (כאן למשל) ואם לא מחשיבים את כל השעות שמורים עובדים בבית (והם עובדים הרבה).
אם הם באו מתוך תחושת שליחות ואמונה שהעבודה הזו קשה אך מתגמלת, תובענית אך משמעותית –  טוב, אז לדעתי הם (בעצם אנחנו) מגלים את האמת העירומה. הם מגלים שבית ספר הוא מפעל, לרוב ענקי, וכמו כל מפעל יש לו יעדים שמוכתבים מלמעלה והם הכי חשובים. יש לו עוד סט של משימות יומיומיות שצריך לעמוד בהן בתנאים של מסגרת חוקים נוקשה, הם מתחרים עם עוד מפעלים על יוקרה ועל הצלחה ושבין זה לבין חינוך לא נשאר הרבה. הם מגלים שבשיעור הם מתעסקים המון עם ההתנגדויות של התלמידים ועם הסיפורים שלהם (קוראים לזה בעיות משמעת), וכשמצליחים להסביר משהו זה עולה במאמץ רב. הם מגלים שבישיבות צוות (מקור לתמיכה ושותפות) אף פעם לא מצליחים להגיע למהות של הדברים – וכל מה שנשאר זה הרבה טכנוקרטיה. מתי המבחן הבא ומי זכאי לגשת למבחן מעבר ולאן הגענו בספר ועל מה אפשר לדלג. נראה לי שהמורים הוותיקים כבר כל כך רגילים למציאות הזו שהיא נראת להם הכי הגיונית שיש. אבל כשמורה הוא חדש, ובטח אם הוא מגיע עם אידיאלים על חינוך, אז הוא קצת מופתע. אבל אין זמן לדבר על איך להעביר איזה נושא, על מה להתעכב, על הקושי של איזה ילד להבין משהו. אין בכלל מה לדבר על להעלות נושא משלך בשיעור. אני זוכרת שכשרק הגעתי לבית ספר הייתי מופתעת לגלות באיזו דבקות עובדים עם ספר הלימוד. למען האמת, פשוט מתקדמים בו – דף אחר דף. ידעתי שתוכנית הלימודים סגורה וברורה, אבל חשבתי שיש מרחב תמרון. הסתבר שאין. מקסימום אפשר להוסיף דפי עבודה או משהו דומה. ולשם השוואה – מערכת החינוך בפינלנד. לראות ולקנא.

 כשלימדתי לא מזמן בכיתה ח' את משפט פיתגורס, בחרתי את ההוכחה הכי פשוטה ויפה בעיני (יש מאות הוכחות, ובתשובה לשאלת התלמידים שלי – לא, אני לא יודעת את כולן או את רובן). לא בשביל שילמדו אותה בעל פה או יוכלו לחזור עליה, אלא יותר בשביל לתת להם תחושה של הוכחה גיאומטרית. של התהליך, של היופי ושל הקסם בסופו.
כשנקראתי לשיחה על ידי המנהלת בנושא הסיפור שהקראתי וכל זה היא שאלה אותי מה לימדתי באותו שיעור (כי אמרתי לה שהיה לנו לפני זה שיעור די מתיש). אמרתי לה שעשינו את ההוכחה של משפט פיתגורס והיא שאלה אותי בשביל מה. אמרתי משהו על זה שהם יראו מאיפה המשפט הזה נחת עליהם – שיתחברו למה שיש בו. זה לא שכנע אותה, כי התלמידים שלי לא ברמה גבוהה, אז אמרתי – זו חלק מתוכנית הלימודים. למרות שאני לא משוכנעת שזה באמת חלק מהתוכנית, אני יודעת שזה מופיע בספר. אני גם יודעת שמורים רבים לא מוכיחים את זה, כי באמת, בשביל מה? בשביל להשתמש במשפט פיתגורס לא צריך לדעת את ההוכחה. וזה בדיוק מה שהופך את בית הספר למקום כל כך חסר חיים. כל כך מנוכר. קחו משפט פיתגורס, מצאו את אורך היתר או הניצב. וואוו, ממש מרתק. ממש עושה חשק לרדת לעומק העניין. האם מכיתה כזו יכול לצאת מדען? חוקר? אדם בעל סקרנות או חוש ביקורת? לא, זה נושא לשיעור אחר.
נבנה מערך שיעור על ביקורת!

ככה ממיתים מערכת מבפנים. איך היא עדיין חיה זו שאלה אחרת.